ההיסטוריה של אתיופיה

ההיסטוריה של אתיופיה משתרעת מהתקופה הפרהיסטורית הקדומה ועד ימינו. כארץ מוצאם של אבות האנושות, אתיופיה הייתה אחד ממרכזי התרבות הקדומים בעולם ים סוף ואחת הממלכות החזקות באזור. בשל כך היא משכה את תשומת ליבם של היסטוריונים, ארכאולוגים ומטיילים מכל רחבי העולם.

התקופה הפרהיסטורית

ממלכת דְּעְמַת (Dʿmt)

ממלכת דְּעְמַת, הידועה גם בשם דאמת, נחשבת לממלכה הקדומה ביותר הידועה ב־אתיופיה, והיא התקיימה מהמאה ה־10 לפנה"ס ועד המאה ה־5 לפנה"ס. בירתה הייתה ככל הנראה ביהא שבאזור תיגראי בצפון אתיופיה. תושבי הממלכה האמינו בפוליתאיזם וסגדו לאלים שונים. הם חלקו מאפיינים רבים בדת, בתרבות ובכתב עם בני שבא מדרום ערב.

קיימים מעט מאוד כתובות וממצאים ארכאולוגיים על הממלכה. לכן לא ברור אם ממלכת דְּעְמַת הסתיימה לפני עליית ממלכת אקסום או שהתפתחה בהדרגה לאימפריה האקסומית.

ממלכת אקסום

מהמאה הראשונה לפנה"ס החלה ממלכת אקסום לשגשג מבירתה אקסום. בני אקסום היו לוחמים חזקים שכבשו ממלכות קטנות מסביב ושלטו בשטחים שהגיעו עד תימן. הם שלטו בדרכי המסחר באזור והפכו לשחקנים מרכזיים במסחר בין הודו העתיקה לאימפריה הרומית.

במאה השנייה לספירה הגיעה אקסום לשיא כוחה והפכה לאחת מארבע המעצמות הגדולות בעולם לצד פרס, רומא וסין. שלוש הדתות הגדולות — יהדות, נצרות ואסלאם — הגיעו מהמזרח התיכון לאתיופיה בתקופת אקסום.

מלכת שבא והשושלת הסולומונית

מלכת אתיופיה, מלכת שבא, ביקרה בירושלים כדי לפגוש את המלך שלמה וללמוד מחכמתו. מאוחר יותר היא ילדה בן בשם מנליק הראשון. כאשר מנליק הגיע לגיל 22, הוא ביקר את אביו ולמד את היהדות. בדרכו חזרה לאתיופיה הוא נחשב כמי שהביא עמו את ארון הברית — החפץ הקדוש ביותר בתנ"ך. לפי המסורת האתיופית, ארון הברית שמור עד היום בכנסיית מרים מציון באקסום.

מנליק הראשון ייסד את השושלת הסולומונית, ששלטה באתיופיה עד שנת 1974.

הכנסת הנצרות

הנצרות הובאה ל־אתיופיה במאה הראשונה לספירה, כאשר השליח פיליפוס הטביל את הסריס, פקיד בכיר בארמון המלכה קנדקה מאתיופיה. הנצרות הפכה לדת המדינה באופן רשמי בשנת 334 לספירה בתקופת שלטונו של המלך עזנה.

מאז נותרה הכנסייה האורתודוקסית האתיופית תחת הכנסייה הקופטית המצרית עד שהפכה לכנסייה עצמאית בשנת 1959 בתקופת שלטונו של הקיסר Haile Selassie I בזכות מאמצים דיפלומטיים רבים.

הכנסת האסלאם

חסידיו הראשונים של הנביא מוחמד ברחו מרדיפות שבט קורייש ומצאו מקלט והגנה באימפריית אקסום. מאוחר יותר פרח האסלאם באזורי החוף של המדינה דרך המסחר והתפשט בהדרגה למזרח אתיופיה.

כאשר הסוחרים הערבים התחזקו והשפעתם במסחר האזורי גברה, הם השתלטו על חלק גדול מהמסחר לאחר שהחריבו את אדוליס — הנמל המרכזי של ממלכת אקסום. אירוע זה האיץ את שקיעתה של האימפריה האקסומית.

נפילת האימפריה האקסומית

מלכה יהודייה מקומית בשם יודית גודית פתחה במלחמה נגד ממלכת אקסום והביסה את האימפריה. תקופה זו נחשבת לעיתים ל"תקופת החושך" בהיסטוריה האתיופית. המלחמה הובילה להרס חלק גדול מהציוויליזציה האקסומית — ערים, מנזרים וכנסיות נשרפו עד היסוד. הממלכה נסוגה דרומה יחד עם אוצרותיה הקדושים ביותר, כולל ארון הברית, בסביבות שנת 940 לספירה.

קריסת כוחה של אקסום הייתה הדרגתית. היא החלה לקראת סוף המאה השביעית ונמשכה עד אמצע המאה התשיעית, תוך מעבר המרכז הפוליטי דרומה.

שושלת זאגווה בתקופת ימי הביניים

באמצע המאה התשיעית עבר המרכז הפוליטי ללסתה, מדרום לאקסום, שם איבדו מלכי אקסום את שלטונם לשושלת זאגווה. מלכי זאגווה הגיעו מהמעמד השליט של בני האגאו, המשתייכים לקבוצת השפות הכושיות. הם שלטו באתיופיה מלליבלה שבמחוז לסתה בין השנים 900–1270 לספירה.

עליית שושלת זאגווה מיוחסת לגנרל בשם מארה תקלה היימנות, שמרד במלך האחרון של אקסום, המלך דיל נאוד, הדיח אותו והקים את שושלת זאגווה במאה העשירית. מאוחר יותר הוא נשא לאישה את בת המלך.

קיסרי זאגווה היו דתיים מאוד. רבים מהם שימשו גם ככמרים וגם כמלכים בו־זמנית. ההישג הגדול ביותר של תקופת זאגווה היה בתחום האדריכלות, במיוחד בבניית כנסיות. הכנסיות שנבנו בתקופה זו עדיין עומדות בלליבלה ומוכרות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

השליט המפורסם ביותר היה המלך לליבלה, שנחשב למי שחצב את כנסיות הסלע המרשימות של לליבלה מתוך גושי אבן עצומים. כנסיות אלו נחשבות עד היום לאחד האתרים הדתיים וההיסטוריים הייחודיים בעולם ומהוות מוקד מרכזי בתיירות התרבותית של אתיופיה.

שיקום השושלת הסולומונית

לפי הספר הקדוש "כברה נגסט" (“תהילת המלכים”), רק צאצאי מלכת שבא והמלך שלמה נחשבו ליורשים הלגיטימיים של הכתר.

בסביבות שנת 1270 הועברה השלטון ליקונו אמלאק, שטען כי הוא צאצא של המלך האקסומי האחרון דרך אביו, טספה איאסוס. הוא טען שלשליטי זאגווה אין קשר דם ישיר לממלכת אקסום העתיקה שמוצאה במלכת שבא והמלך שלמה. המלך האחרון של זאגווה הובס לבסוף על ידי יקונו אמלאק ותומכיו.

יקונו אמלאק ותומכיו קראו לשושלת החדשה שלהם "השושלת הסולומונית" כדי לחזק את טענתם ללגיטימיות. משמעות הדבר הייתה ששליטי זאגווה נחשבו למורדים שתפסו את השלטון.

הממלכה הנוצרית בהרי אתיופיה קיימה לעיתים קרובות יחסים עוינים עם המדינות המוסלמיות השכנות בשל התחרות על נתיבי המסחר שחיברו בין הרי אתיופיה לחוף ים סוף. יריבות זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לעימותים צבאיים בין הממלכה הנוצרית לסולטנויות המוסלמיות שסביבה.

בתחילת המאה ה־16 עבר מאזן הכוחות לטובת הסולטנויות המוסלמיות. החזקה שבהן הייתה סולטנות אדל בהנהגת אחמד אבן איברהים אל־ע'אזי, הידוע גם כאחמד גראן. אחמד הביס חלקים גדולים מהממלכה הנוצרית והרחיב את השפעת אדל על חלקים נרחבים מאתיופיה ומקרן אפריקה במשך כ־15 שנים.

הסכסוך הוביל בסופו של דבר להתערבות פורטוגל והאימפריה העות'מאנית. טורקיה העות'מאנית תמכה בסולטנות אדל, בעוד פורטוגל תמכה בממלכה הנוצרית. הסיוע הצבאי הפורטוגלי מילא תפקיד מכריע בתבוסת אדל בשנת 1543, וסימן את סיום שליטתה בקרן אפריקה.

התקופה הגונדרית

לפני התקופה הגונדרית שלטו מלכי אתיופיה הנוצרים מחצר ניידת ולא הייתה להם עיר בירה קבועה. בתקופת שלטונו של הקיסר פאסילידס (1632–1667) הוקמה עיר בירה קבועה בגונדר בשנת 1636.

מאז הפכה גונדר למרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של הממלכה במשך כמעט מאתיים שנה. בשל כך התקופה שבין 1632 ל־1769 ידועה בשם "התקופה הגונדרית".

המתחם המלכותי של גונדר נבנה בתקופה זו. בתוך המתחם הוקמו טירות מרהיבות, ארמונות מלכותיים, כנסיות ומבנים לאנשי הדת. האדריכלות שילבה השפעות מהתקופה האקסומית ומתקופת זאגווה.

כנסיות רבות נבנו גם מחוץ למתחם הקיסרי והפכו למרכזים חשובים של חינוך, מוזיקה ושירה. בסוף המאה ה־18 חיו בגונדר כ־70,000 תושבים בני דתות ורקעים תרבותיים שונים. העיר הפכה גם למרכז מסחר חשוב באתיופיה.

התקופה המודרנית

הקיסר תאודרוס השני מגונדר עלה לשלטון בשנת 1855 והחל במודרניזציה של אתיופיה מתוך חזון לאחד את המדינה. מאמציו נמשכו על ידי יורשיו — הקיסר יוהנס הרביעי והקיסר מנליק השני.

הקיסר מנליק השני עיצב את רוב גבולות אתיופיה המודרנית והיה השליט הראשון שהכניס למדינה בתי ספר מודרניים, בתי חולים, רכבות, שירותי דואר ותקשורת. הוא גם ייסד את אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

אתיופיה מעולם לא נכבשה באופן קבוע על ידי מעצמה קולוניאלית. הקיסר מנליק השני הביס את הצבא הקולוניאלי האיטלקי בקרב אדווה בשנת 1896. היה זה הניצחון האפריקאי הגדול הראשון נגד כוח קולוניאלי, מה שהפך את אתיופיה לסמל של חירות ועצמאות עבור מדינות אפריקאיות רבות. מדינות רבות באפריקה אימצו מאוחר יותר את צבעי הדגל האתיופי — ירוק, צהוב ואדום — לדגליהן הלאומיים.

הקיסר Haile Selassie I

הקיסר Haile Selassie I, בנו של ראס מקונן — גיבור קרב אדווה ושר החוץ בתקופת הקיסר מנליק השני — הוכתר לקיסר אתיופיה בשנת 1930. זמן קצר לאחר מכן פלשה איטליה שוב לאתיופיה בשנת 1936.

לאחר שנים של מאבק וסבל, האיטלקים הובסו וגורשו בשנת 1941. לאחר שובו התמקד הקיסר היילה סלאסי בשיקום המדינה באמצעות פתיחת בתי חולים, הקמת מפעלים והרחבת מערכת החינוך. הוא אף תרם את ארמונו להקמת האוניברסיטה הראשונה באתיופיה. למרות המאמצים הללו, חוסר שביעות הרצון בקרב האוכלוסייה הלך וגבר.

תקופת הדרג

סטודנטים החלו בתנועות שדרשו רפורמה אגררית תחת הסיסמה "האדמה למעבדיה". הקבוצה הצבאית הידועה בשם "הדרג" (“הוועדה”) ניצלה את חוסר היציבות והפילה את הקיסר היילה סלאסי בשנת 1974.

לאחר מכן הפכה אתיופיה לרפובליקה סוציאליסטית שנשלטה ביד קשה על ידי ממשל צבאי. בשנת 1991 הובס השלטון הצבאי על ידי קואליציית קבוצות מורדים הידועה בשם EPRDF.

אתיופיה כיום

כיום אתיופיה היא אחת הכלכלות הצומחות ביותר באפריקה ויעד חשוב לטיולים בקרן אפריקה. עם אוכלוסייה של יותר מ־130 מיליון תושבים, שרובם צעירים, אתיופיה ממשיכה להיות מדינה עשירה בהיסטוריה, תרבות, מורשת והזדמנויות.